היום הבת שלי הייתה יובל ואני הייתי האמא. לא חשבתי שגם אני אפול בפח הזה. בסה"כ רציתי להוכיח את צידקתי. להסביר לה שככה לא מתנהגים, שאתה לא מספר בדרך אגב לבנות שלך שהתחתנת. אבל ההסבר שלי הכניס אותה לדינמיקה המקולקלת ביני לבינו והיא אמרה לי משפט שהרגיש שנלקח מהספר. כזה שמדבר על זה שהיא רק ילדה והיא לא רוצה להיות בין שנינו.
והיא צודקת והלוואי שהעולם היה ישר אבל לפעמים הקו מתעקם ויורדים למטה ושוכחים שהוא עקום. בספר היה לי חשוב להביא את הדמות של הנערה, של יובל. זאת שנמצאת בליבת הר הגעש שמתפוצץ מכל תנועה אבל יש עוד סיפור ואותו לא כתבתי. הכאב של יובל הוא מהעיניים שלי כנערה אבל יש נקודת מבט שלא נתתי לה מקום בספר הזה אבל היא תקבל בספר הבא וזה של האמא. זאת שצריכה להתמודד ולסנן. לחשוב על הצעד הבא, וזה שאחריו והצעד שבצד וזה שבצד השני ולחשוב על הצעד שהיא הרגע עשתה וזה שקדם לו. ותוך כל אלה, לסחוב את המשקולות על גבה, להגן על הילדים מהעולם שבחוץ ולזכור שגם היא קיימת. לפעמים זה מרגיש כמו משימה בלתי אפשרית, במיוחד אם נמצאים בדינמיקה בלתי אפשרית עם הגרוש.
אז היום הייתי חלקים מיובל והייתי חלקים מאמא של יובל וראיתי את המורכבות נעה בין שני הצירים שפוגשים אותי כנערה שההורים שלה עברו גירושים לבין אמא שהתגרשה בעצמה. והמורכבות מסתעפת.
וכנראה שככה זה יהיה, התנועה הרגישה בין שני הצירים שנעים בין המקום לתת לעצמי למקום לתת לחוויה של הילדים ולזכור תמיד שהנפש שלהם עדינה יותר.
Comments