עוד שלב. אני חושבת שניסיתי להמנע ממנו בכל דרך אפשרית. אולי כי אני לא רגילה לשים את עצמי על מגש, חשופה לגמרי ולבקש מאנשים להאמין בי. אני רגילה להוכיח את עצמי ואז פותחים בפניי את הדלת. אבל כאן, אף אחד לא באמת נחשף לכתיבה שלי, אין לי באמת קרדיט לבקש שיקנו את הספר שלי מראש.
אז יש המון מחשבות ותהיות, הרבה איזורים של חוסר ביטחון וקבלת עצות מסופרים מנוסים. אני מרגישה כמו אמא צעירה שלומדת מהסבתות איך לגדל ילדים. הכל מרגיש גדול ומפחיד ומלחיץ.
פירסמתי פוסט בפייסבוק, הושטתי יד וקיוויתי, עם מבוכה עצומה, שאנשים טובים יושיטו יד בחזרה ויאחזו בה. ביקשתי מאנשי מקצוע לתרום לי מהידע והזמן שלהם, כדי שאוכל להציע את העשייה שלהם כתשורה בנוסף לספר שלי. ואני חייבת להגיד שהתרגשתי מהנכונות. משהו שאני יודעת בוודאות מוחלטת, שהייתי עושה גם עבור מי שהיה מבקש, אבל לא הייתי בטוחה או מרגישה בנוח שעושים את זה עבורי.
פנתה אליי קולגה שלא דיברנו כבר כמעט 6 שנים והציעה להעביר סדנה והחבר הראשון שלי מכיתה ב', שהוא צלם מוכשר של סרטים דוקומנטרים הציע לצלם אותי לטובת סרטון תדמית. וחברים ללימודי הקואצ'ינג ועוד ועוד.
אתם יודעים, זה מזכיר לי את המשפט של דוקטור סוס- "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים". ואני מרגישה שאני עושה את זה. יוצאת לדרך, מעיפה כדורים באוויר, נמצאת לגמרי מחוץ לאיזור הנוחות שלי...ואני כבר נמצאת במקום נפלא שהוא חדש ומלחיץ, אבל נפלא.
אז אני עוד מעט יוצאת לדרך. עוד קצת וזה קורה.
עוד קצת ואני, קרן, לא רק הספר שלי, יוצאים לאור.
שיהיה בהצלחה.
Comments