הכנפיים של החלום הן שקופות, הגבולות שלו לא קיימים. ישנן משקולות של הגיון, וחשש, וחוסר ביטחון ואלו לפעמים מונעות מהכנפיים השקופות להרקיע, אבל אני רואה אותם, את המשקולות הללו ועובדת בלהסיר אותן ולאפשר לגבולות שלא באמת קיימים, להיפרץ.
הרי בסוף, הכל בראש. כל האפשר ואי אפשר, כל להעז או לפחד. הכל בראש.
התחלתי בתהליך תרגום של 'חושך ואור' לאנגלית. רציתי לעבוד עם איש שיווק שנראה מצליח מאוד בתחום אבל העלות הייתה כזאת ששמה את ההורות שלי וטובת הבנות שלי על כף המאזניים אז הבנתי שאין ברירה, ואני חייבת למצוא את הדרך לעשות את זה בעצמי. איכשהו לפרוץ לשוק של ארה"ב, וגם סין, וגם ספרד, ורוסיה, ועוד ועוד. כי באמת שאין גבול ואם המטרה היא שאנשים יקראו את הספר, אז למה לא. באמת למה לא? תוך כדי שאני כותבת את המילים הללו אני עדיין מנסה לשכנע את עצמי. כי הרי אני זאת שהספר שלה עדיין לא יצא בעברית, זאת שכל פעם שהיא מפרסמת בפייסבוק מרגישה שאני מציקה.
אבל אני עושה את זה.
הצעדים הם קטנים, כל פעם אני צועדת צעד נוסף מתחת לשפמו של החשש. והוא לא שם לב ששינוי קורה, אז הוא לא צועק עליי, או גורם לי לעמוד במקום. וצעד מתחבר לצעד ופתאום אני מגיעה לאבן דרך ומסתכלת אחורה ומופתעת מהמרחק שעשיתי. וגם הוא מופתע, החשש. ואז הוא מתחיל להשתנות ובונה לעצמו סיפור אחר, חשש אחר, אבל מקבל את הדרך שעשיתי כאפשרית ותומך בי.
אז עשיתי עוד צעד קטן, גדול. תרגמתי את האתר שלי לאנגלית. חברתי לאישה מקסימה שעוזרת לי לבנות תשתית באמאזון. התחלתי בתהליך תרגום הספר לאנגלית. הגרסה בעברית סיימה את שלב ההגהה ונמצאת עכשיו בשלב עימוד. סוף סוף אדע כמה דפים יהיה הספר. וזהו, עוד 5 חודשים יהיה ספר באנגלית. עוד שלושה שבועות יצא הספר בעברית.
וכל זה קורה וממשיך בצל של מציאות שהיא שאלה קיומית. זאת שמחה שעוטפת את העצב כי הוא שם. והוא גדול וזה מרגיש ששום דבר שקורה במדינה שלנו ומחוץ למדינה הוא לא הגיוני. מה השחור ומה הלבן. ואני רוצה לשמוח, אני רוצה להתרגש כי זה ענק מה שקורה לי. כי אני גאה בעצמי ורוצה לצעוק חזק לרוח שתישא את קולי לעולם, כי הספר טוב, הוא מיוחד ואני מאמינה שיעשה טוב למי שיקרא אותו.
אבל החטופים שלנו שם.
והחיילים נלחמים כדי שאוכל לשבת בבית שלי בשקט ולכתוב מילים אלו.
והאם העולם רוצה לקבל ספר ממני?
ספר מישראלית?
אני נושמת עמוק וממשיכה. כי אני חייבת להאמין שאנחנו נמצא הדרך לחיים טובים יותר בעולם טוב יותר.
ואני, בחלקת השליטה הקטנה שלי ממשיכה לצעוד.
קדימה.
Comments