פעם, כשהייתי ילדה היה לנו בבית טלפון מחוגה. האצבע הקטנה נכנסת לשקע ומסובבת אותו לכיוון אחד, לוקח זמן אבל המחוגה רוצה לחזור למקומה, והיא עושה את זה מהר. ככה הרגשתי היום. אני לא יכולה להפריד את החד הוריות שלי והכתיבה שלי, כי בסוף, זאת אני במילים. והיום אבא של הבנות שלי בא לבקר אותן אחרי שלא ראה אותן 4 חודשים. והמחוגה מסתובבת שמאלה. הן מבלות איתו, להיות שוב לבד בבית. להתרגל למשהו אחר, אבל המחוגה רוצה להסתובב חזרה ולחזור למקומה. עוד שבוע נחזור למצב שבו הן בלעדיו ואני אהיה שם עם זרועותיי פתוחות ואכיל את כל מה שהן יביאו. אני חוששת ליום הזה אבל בונה את עצמי לקראתו.
אבל החיים נעים במקביל, על צירים שלא תמיד מתחברים וחשוב לנוע בכל אחד מהם וכל יום אני דוחפת עוד קצת. היום פתחתי דלת נוספת וזאת הדלת של תרגום הספר שלי לאנגלית. מדהים כמה הפייסבוק יודע להחדיר לנו מחשבות. חברה שעוסקת בתרגום ספרים לאנגלית ושיווק באמזון טירגטה אותי, כבר מספר חודשים והיום שלחתי להם הודעה. מרוב הפרסומות שלהם בפיד שלי כבר הרגשתי שאני מכירה את הבעלים. ניסיתי להשמע רצינית, כזאת שמבינה על מה מדובר אבל אני לא באמת ומשא ומתן זה צמד מילים שהוא כמו שמן למים שאני. אבל גם את זה אני לומדת לעשות. הספר נשלח אליהם, הגרסה הכי עדכנית שלו, העריכה הספרותית והלשונית החמישית והם יחליטו אם הוא ראוי ומגיע לקריטריונים שהם הציבו, כך לפחות הוא אמר לי. ניסיתי להבין עלויות אבל הוא די התחמק.שואב אותי בחכתו פנימה ולא יבשר לי את הבשורה בהנחה והם יחשבו שהספר מתאים. אני מנסה להריץ מספרים בראש וברור לי שזה בעשרות אלפי שקלים, תוהה מה תהיה הספרה הראשונה וכמה היא תהיה מפחידה. אבל אני מסתפקת כרגע באור הקטן שבוקע מהפתח הקטן שפתחתי ואחר כך אתמודד עם מה שיגיע.
ככה אני יודעת לנוע בתוך הצירים האלה.
צעד צעד.
הציר נוסף של להשיק את הבלוג שלי עוד לא עשיתי. לא יודעת למה. יש לי מגוון תירוצים בארסנל אבל אף אחד מהם לא באמת קביל.
אעשה את זה, אני מבטיחה לעצמי.
עוד קצת ואשיק גם את זה.
בינתיים אני מתרגמת את המחשבות שלי למילים כמו שאני אוהבת לעשות.
Comments