לשבת בבית ריק, המחשב פתוח, כוס קפה מהבילה משמאלי. רעש של מכסחת דשא מפריע לציוץ הציפורים הירוקות שמתמזגות עם תפרחת העץ הגבוהה שמציצה מחלוני, קיימות ונעלמות.
היום מתחיל, מחשבות על עבודה, משימות מסתדרות כמו חיילים, מתעדפות את מקומן אל מול הזמן הקצוב. מחשבות על הספר והמתנה מרגשת להערות העריכה הלשונית והספרותית השישית ותשובה מהוצאה לאור שיודעת להרכיב כנפיים לספר שלי בעולם. לפתוח את הבוקר ולטעות שוב פעם עם הדפדוף הכואב של החדשות. לגלות שקולומביה לא מחבבת אותנו ועוד מסכות ציוריות מוסרות מפניהן של ראשי מדינות ומגלות את אותה היסטוריה אפלה שחשבנו שפתרנו.
הבוקר הפציע והאצבעות שלי קוראות למקשים, כמהות לדבר את מה שעובר בתוכי.אני תוהה מי קרא את הבלוג של אמש, מה חוות הדעת. מנסה לא לחפש חיווי של צפיות או לייק, כי זה מנמיך את התעופה. אז אני כותבת, וממשיכה, אולי לעצמי אולי לעוד, אולי זה פשוט נבנה. אבל אני כותבת, כי זה כמו חמצן וזה משחרר וזה נכון, הכי נכון.
יום חדש, תקוות חדשות, ציפיות חדשות. חייבים לנקות שולחן, רגשי ופיזי כדי להאמין שמשהו שהוא גדול יותר מאיתנו יסתדר במדינה, בעולם. הגיון שיחלחל, אנושיות שתפציע, היסטוריה שתלמד.
יום חדש, והתנועה קדימה ממשיכה.
Comments