להיות אם חד הורית

לפני שהוא נסע, עזב את הארץ, הן היו איתו שלושה שבועות.שלושה שבועות שלא היו איתי. והיה לי ריק. כאילו מישהו החזיק במקום אחר חלקים גדולים מהנשמה שלי. אני חושבת שמה שאני מנסה להגיד הוא שהמלאות שהן מביאות, אני רוצה אותה.

אבל.

אני צריכה להגיד בקול, חזק ואמיתי, כזה שמנסה לדחוף את רגשות האשם הצידה, זה קשה.

קשה לי.

קשה לי הן שלוש, ואני מנסה להכיל 3, כל אחת עם הצורך שלה. מנסה להכיל את הכאב שהן מביאות מהעזיבה שלו. מנסה להכיל את הכעס, האתגרים החברתיים שיש להן, מוודאה שהן הולכות על מסלול כלשהו, שהן אוכלות, שהן מתמלאות בטוב.

אני כל כך מנסה ומרגישה בסוף יום כל כך מותשת, ומאוכזבת, וכועסת ועצובה כי הכאב שהן חוות נמצא בתוכי.

ובתוך הדבר הזה, הסערה הזאת שהאדמה שלה עוד לא יציבה, אני מנסה בכל הכוח להחזיק אותי ולא לשכוח אותי.

וזה קשוח. באמת קשוח. כי לפעמים בא לי לוותר ולהגיד שיהיה לי זמן לעצמי אחר כך, שיהיה לי זמן להתמודד עם כל מה שהחלומות שלי מביאים. עם היציאה מאיזור נוחות, עם החשיפה, עם ללמוד עולמות שאני לא מכירה כדי לוודא שכלום לא מעכב אותי, עם לבנות את החיים שלי כמו שאני מדמיינת אותם. כי כל זה מצריך תעצומות נפש וכוח.

וזה מאבק בין אמא-לקרן.

ואני לוקחת אוויר.

ומוציאה.

ובוכה.

וצוחקת.

ונרגעת.

ונושמת שוב.

ואז אני קובעת לעצמי צעדים קטנים, העיקר לצעוד קדימה.

ואתמול עשיתי צעד קטן שבו הוספתי לקטע קצר שנכתב מהמקום הזה, שפירסמתי בפייסבוק, ליד השם שלי, שכתבתי ספר - חושך ואור שיפורסם בקרוב.

משפט קטן, אומץ עצום.

ועכשיו אני ברכב, מחכה לפגישה שתתחיל עוד כמה דקות. נושמת שוב. את הטוב, את ההצלחות הקטנות. מנסה להוציא את התסכול. מקשיבה לזמרת האהובה עליי, שרה ברליאס, ואומרת לעצמי...

את לא מוותרת.

את חשובה.

את עושה את זה.