לחצתי על הכפתור- הפרוייקט באוויר

הבית עדיין שקט. חופש פורים והילדות ישנות.

ניצלתי את הרוגע והזמן שיש לי לחשוב לפני שאני הופכת להיות מפעילת אירועים, טבחית, מנקה, מגשרת ונזירה בודהיסטית שמנסה לשמור על קור רוח מול כל אלה.

ניצלתי את השקט ולחצתי על הכפתור. זהו, הפרוייקט באוויר. ההדסטארט, הספר שלי, הכריכה, המילים, הסיפור שמאחורי הכוונה, הכל שם בחוץ. זה עדיין לא הספר עצמו אבל זה מרגיש בכל זאת כאילו חלקים מהקרביים שלי כבר פרושים על השולחן.

אני מתרגשת אבל הבטחתי לעצמי שלא אלחץ מזה. אם לא אצליח לגייס את הכסף, אז לא אצליח. אני מרגישה שעשיתי הכל. החל מלבקש עזרה מאנשים שאת חלקם אני מכירה וחלקם לא בשביל להעשיר את התמורות שאוכל להציע בפרוייקט ועד לבחון את הפרטים הקטנים ולבדוק את עצמי שוב ושוב באתר של הפרוייקט. וזאת לא משימה קלה למישהי שבדרך קבע מרחפת כמה מטרים מעל הקרקע.

יש לי דימוי שמלווה אותי כבר יותר משנה. בתהליכי קואצ'ינג יש תרגיל מרתק הוא נקרא הגשר. זה תרגיל שבו המתאמן מדמיין על איזה גשר הוא עומד כרגע, הסביבה שלו, סוג הגשר והנראות שלו ואיפה הוא עומד. עברתי תהליך קואצ'ינג עם חברה יקרה לפני שהיה לי האומץ להתגרש ובתרגיל הזה, דמיינתי שאני עומדת על גשר שבקצה השני שלו עומדים אנשים שאני אוהבת ומוחאים לי כפיים. הם מעודדים אותי לבוא אליהם ולחצות. ובצד השני יש נוף אפור ובדידות. רציתי ללכת לעברם. ככל שהמשכתי בתהליך הגירושים, עזבתי את העיר שגרתי בה, עברתי עם הבנות שלי לרעננה, הרגשתי שאני מתקרבת לקצה השני עד שנעמדתי ממש קרוב לקצה, עדיין על הגשר.

לפני שנתיים התחלתי לשנות את החיים שלי ולהתאים אותם למה שנכון לי, מה שעושה לי טוב תהליך עם המון אומץ לצד פחד. תקווה לצד ייאוש. סלט של רגשות על רכבת הרים שעולה ויורדת.

אבל עדיין עמדתי על הגשר, מחכה לעשות את הצעד הראשון.

היום הנחתי רגל אחת על האדמה החדשה.