מגבוה לנמוך

כשאני כותבת, אני מסתכלת על התמונה מלמעלה. זה מרגיש לפעמים שאני יוצרת עולם שלם ובו מערכת כבישים מתפתלים שנכנסים מתחת למנהרות, מתפצלים, עולים על גשרים. כל מסלול מקבל חיים משלו, עם נוף משלו אבל בסוף, הם מתאחדים ומגיעים ליעד. כנראה שקל לי במקום הזה, להיות כמו ציפור, צופה על העולם מגבוה. אבל עכשיו הספר נמצא בשלב בו אני נדרשת לנחות בין אותיות. להביט בעיניים בוחנות על המילה, כיצד היא כתובה ולמזער את טעויות האנוש שביקרו בה. ולא משנה כמה פעמים אני מסתכלת, מתבוננת ובוחנת, אני מגלה נקודה שנמצאת לפני גרשיים, או מילה שמתחבקת עם זאת שאחריה. וזה קשה לחשוב שאחרי כל העבודה הנפלאה הזאת, שככל שהספר יצא למסלולו, הרבה ידיים נגעו בו. ידיי ההדסטארט, ידי העורכת, המגיהה, אחרי כל העבודה הזאת, יהיה לו פסיק שיברח ממקומו.

קראתי פעם כתבה של איש מקצוע בתחום שמעביר מסר לסופרים שלא משנה כמה הם יקפידו, בסוף אחרי ההדפסה הם יגלו טעויות. קשה לי לוותר לעצמי ולסובבים אותי ולקבל את זה. אז אני ממשיכה לבדוק את הניקוד והמילה ומקרקעת את עצמי עד כמה שניתן לדף, לפסקה, למילה ולאות ומנסה לעשות את מה שפחות בא לי בטבעיות, לראות את חלקיקי החומר שמרכיבים את חתיכת הפאזל.

עוד קצת ואני שם, עוד קצת ואני מחזיקה את הספר, את 'חושך ואור'. עוד קצת ואנשים שונים, כאלה שאני מכירה וכאלה שלא, יקראו את האות, המילה, הפסקה והדף ויטיילו בעולם שראיתי מלמעלה ויצרתי עם כל כולי.

ורק אז, כשאחזיק את הספר ארשה לעצמי להתהדר בתואר שמסמל המון עבורי,

סופרת.