לפעמים אני טועה ופותחת את החדשות. רגעים קטנים של חוסר מחשבה ואחר כך התמונות, השנאה נצרבים בתוכי. מערכת היחסים עם העולם, עם ארה"ב. הממשלה, החטופים, החיילים, המלחמה. תמונה בצבע שחור כהה שמאפילה על כל האור שמנסים להכניס דרך החורים הקטנים שאנחנו יוצרים כמדינה באפוד המגן האטום שעוטף אותנו כרגע. האנטישמיות במסווה מודרני. אותה שנאה, פנים אחרות, עשור אחר. היום, בגיל 42 אני מתחילה להבין שאנחנו נעים בתוך מעגל וכנראה שלא נצא ממנו. זה שם. למה? אני לא יודעת. אבל זה משהו שעובר מדור לדור ומוטמע בצורה כלשהי, בסאב טקסט, בצורה לא פורמלית אבל הוא שם. השנאה, החוסר קבלה. אין שום דבר אחר שיכול להסביר את החד צדדיות הקרה שאנחנו חווים כאומה מהעולם.
ולצד זה, כי זה תמיד הולך יד ביד, עברתי שלב נוסף. סיימתי את תהליך העריכה הלשונית והספרותית. תהליך מאתגר שבו הייתי צריכה לבחור ענווה אל מול אגו. המקום שבו נתתי לאשת מקצוע לקרוא ולהתבונן במה שכתבתי, חוות דעת מקצועית עם גושפנקה לשלול או לחזק. היא חיזקה ויחד עם זה, היא אתגרה את הדמות של מיה, עזרה לי לחדד את האופי שלה, לשאול שאלות שלא חשבתי עליהם כי הסיפור התהווה צעד אחד צעד. איתגרה את הדמות של אמא של יובל, מה מקומה בסיפור. פתאום הבנתי שיש חד צדדיות באופן שבו אני מתארת את האב אל מול האם. הכנסתי מידי את החוויה האישית שלי. לא ויתרנו אחת לשנייה, וקיבלתי את הפידבקים שלה. הסתכלתי, בחנתי, דייקתי. שמונה עריכות, 3 חודשים, וסיימנו. עכשיו הספר נמצא בשלב הגהה, אח"כ עימוד וזהו... הוא יוצא לאור. אני מתה מפחד. אבל זה משהו שנפרק ונפרט בפוסט אחר.
זה תמיד שלושה דברים שהולכים יד ביד. שלושה דברים שהם אני. המציאות במדינה, הספר, הילדות שלי. חד הורית, מפרסנת יחידה שנלחמת בכל הדרקונים שמגיעים עם חרב שלופה כדי להעניק לבנות שלי חיים מאושרים וערכיים, להגשים את החלום שלי ולהצליח בו, לחיות בכבוד ובביטחון במדינה שלי.
שלושה דברים שכל אחד מהם שוקל כמו שלושה.
שלושה דברים שהם אני.
ואני אחת.
אבל אם אני לא אעשה את זה, לא יהיה אף אחד שיעשה זאת עבורי וזה מה שמוביל אותי.
אז אני ממשיכה לדחוף למה שאני מאמינה בו.
כי אין אפשרות אחרת.
לנשום...
Comentarios