איך משהו השתנה. אני לא יודעת אם זה באמת מרגיש שמשהו השתנה. אולי יותר, קפא במקום. המציאות הזאת שאנחנו חיים בה, מנסים בכוח לנרמל מציאות שבורה, מרימים פחי אשפה ענקיים בניסיון לאתר שאריות של אושר. ימינה מלחמה, שמאלה מלחמה. מלפנים החטופים והמעגל שעוטף אותנו הוא מעגל של שכול. ספרי ההיסטוריה מתכנסים. דף מהשנה הזאת ואחרת והכל מתערבב רק שעכשיו הכל בצבע ועכשיו אני ההורה, ולא הילדה שלומדת איך פעם מזמן, במציאות שכבר לא תחזור, קרה משהו נורא.
פעם.
לפני שנה זה התחיל, או אולי כבר הרבה לפני, תלוי באיזה חלק של המדינה אתה חי.
ותמיד כמו בכל פוסט בבלוג, הדואליות הזאת בין הסביבה שעוטפת אותי לבין הניסיון שלי להמשיך ולהסתכל קדימה, לפסוע בצעדים ענקיים לתוך הדבר הזה שאני בונה, בעצמי, במו ידיי. מעין זהות שתמיד הייתה קיימת בתוכי אבל לא באמת היה לה מקום, עד עכשיו.
אז כן, זהו. אני יכולה לומר את זה. לעצמי, לכולם. אני סופרת. עשיתי את זה. כל המילים שנכתבו. פיסות של אומץ של פאזל של 10,000 חלקים. הרגעים בהם לא הקשבתי לקולות האלה שאמרו שלא צריך, ובשביל מה ומי יקרא ואיך ואיפה. הגירושים. חד הוריות. המציאות. ההוצאה הכספית שלא נגמרה ועדיין לא נגמרת. קבצי האקסל שמחשבים כל שקל ומנתבים אותו בחוכמה בין הצרכים של הבנות למהות שלי.
עשיתי את זה. בלי תירוצים, עם אמונה ענקית.
באמת עשיתי את זה.
ואני מסתכלת על הספר, והוא המון והוא הרבה והוא מה שרציתי, בדיוק.
והמילים נמצאות כבר בתוך החיבוק של אנשים והתגובות מדהימות, מרגשות, מחזקות. זה מדהים להבין שמה שחשבתי הוא בדיוק מה שעבר הלאה וזה מה שרציתי, שהמילים הללו ימצאו בית, וכמה שיותר בתים, כך יותר טוב.
ואני חושבת שאסכם את הפוסט הזה בבלוג עם זה. אבל יש לי הרבה מה לשתף. כי בניתי אתר, כן- אני. למדתי איך לעבוד עם Wix וכל יום אני לומדת עוד קצת, ופתחת עוסק זעיר, ואני בונה הרצאות והתחלתי לפנטז על פודקאסט, התרגום לאנגלית של הספר מתקדם בצעדי ענק ואני מרגישה שהכנפיים שלי משתחררות יותר ויותר ואין לי מושג מה הגודל שלהן אבל אני אגלה את זה.
אז את כל אלו אשמור לפוסט הבא.
ואני מקווה שאת הפוסא הבא אתחיל מהטוב, כי חייב להיות טוב. פשוט חייב.
Comments